שנאת חינם

ארס-פואטיקה

 

אבא שלי, נוחו עדן,

ורבים וטובים מחבריו, בני דורו

שנאו עד מאוד את זאב ז'בוטינסקי;

לפני שנים רבות,

ידידיי ואני ממפ"מ והשומר הצעיר

תיעבנו את דוד בן גוריון

על כי פּרֵק את הפלמ"ח,

וגם לגלגנו עד בוש על "פוליצ'קה";

חבריי ואני, לעת נעורינו הרחוקים,

שנאנו עד מוות את מנחם בגין;

השנאה העזה ליצחק רבין

העבירה על דעתו פושע עלוב ומתועב

אשר אף לחץ, אבוי, על הדק האקדח;

אך דומני שאין עוד שנאה,

כמו השנאה היוקדת

בליבם של רבים מחבריי,

כלפי בנימין נתניהו,

וכמו תיעובם הפתולוגי כלפי שרה רעייתו.

והנה, ראו זה פלא:

הכול מאוחדים בדעה ולית מאן דפליג:

שמותיהם של

ז'בוטינסקי, בן גוריון, בגין ורבין

חרותים בגאון ובלא עוררין

על אבני הכותרת של הפנתיאון הלאומי,

והיה עקוב השנאה למישור ההערצה...

 

הנה ימים באים, ובעוד עשור או שניים –

ראֹה תראו, כי

יתוֹסף אל שורת כותרות הפנתיאון

גם שמו של בנימין נתניהו.

אני לא אהיה עוד בסביבה

להגיד: "אמרתי לכם!"...

הלוואי ומגלה היה מי את אוזני

את שמו של המנהיג

אשר ישנאו ילדיי ונכדיי...

 

כאחד האדם

השיר דלעיל הוקלד תוך ישיבה אחת מול המחשב, בהשקעת מאמץ יצירתי הדרוש לרישום פרוזה... דומה כי, הבריות משבחות: "הידד! נץ שינה את טעמו – החל כותב שירה כאחד האדם – בלשון של דיבור ובתחביר חי! זנח, תודה לאל, את החריזה המאולצת!.."

הצהלות, אבל, היו מוקדמות משהו, שכן, אין לו, כמסתבר, תקנה: כמי שכפאו שד, הוא שב ורושם פרוסודית את אותם הדברים עצמם כמעט.

 

כאחד האדם

השיר דלעיל הוקלד

תוך ישיבה אחת מול המחשב,

בהשקעת מאמץ יצירתי

הדרוש לרישום פרוזה...

דומה כי, הבריות משבחות:

"הידד!

נץ שינה את טעמו –

החל כותב שירה כאחד האדם –

בלשון של דיבור ובתחביר חי!

זנח, תודה לאל,

את החריזה המאולצת!.."

 

הצהלות, אבל, היו מוקדמות משהו,

שכן, אין לו, כמסתבר, תקנה:

כמי שכפאו שד,

הוא שב ורושם פרוסודית

את אותם הדברים עצמם כמעט.

 

*     *     *

לַסְּקִילָה וּלְבוּז בֶּן מוֹרֶה וְסוֹרֵר!

הַזְּמַנִּים לְדִידוֹ מִנִּי פּוּשְׁקִין לֹא זָעוֹ;

נָא הַסְכִּיתוּ וּרְאוּ: חֲרוּזִים מְשׁוֹרֵר!

מָה נוֹסִיף וְנֹאמַר– מְשׁוֹרֵר-דִּינוֹזָאוּר...

 

 

שנאת חינם II

 

כְּמוֹ אָבִי וְרֵעָיו בְּעִידָּן שֶׁחָלַף, 

שֶׁשָּׂנְאוּ עַד מְאוֹד אֶת זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי, 

גַּם אֲנִי הַקָּטָן שְׁטוּף שִׂנְאָה לְהַכְעִיס, כִּי

הָיִיתִי אָז יֶלֶד תָּמִים, מְאֻלָּף. 

 

מִימֵי נְּעוּרַי הָרְחוֹקִים לֹא אֶשְׁכַּח  

אֵיךְ הָיָה בֶּן גּוּרְיוֹן לְמֻשָּׁא שִׂנְאָתֵנוּ, 

כִּי אֹשְׁיוֹת הַמַּרְקְסִיזְם דִּלֵּל וּמִתֵּן הוּא, 

וּפֵרֵק בִּזְדוֹנוֹ אֶת גְּדוּדֵי הַפַּלְמָ"ח. 

 

מֵרָאשֵׁי דֶמַגוֹגִים, אָמָּן לְהַתְסִיס

שָׁאַג: "בַּל יַעֲבוֹר אַף גַּם אִם יֵהָרֵג!" אֵין, 

אֵין עוֹד מִי שֶׁשָּׂנֵאנוּ שָׂנֹא כְּמוֹ אֶת בֶּגִין – 

מְחַרְחֵר מְדָנִים, אַנְטִיפָּת וּפָשִׁיסְט. 

 

בִּרְשִׁימַת השְׂנוּאִים מֵהָחֵל עַד כַּלֵּה, 

מִנִּי כְתָב יְתֵדוֹת שֶׁל חוּקַּת חַמוּרָבִּי, 

אֵין פְּסַק דִּין שֶׁרָאוּי לְשׂוֹנְאֵי יִצְחָק רַבִּין, 

וְאֵין עוֹנֵשׁ הוֹלֵם לִרְוצְחוֹ הַנִּקְלֶה! 

 

אַךְ נוֹקְפוֹת הַשָּׁנִים, וּבְמַהֲלָךְ הַקּוֹרוֹת

שֶׁל אַרְצֵנוּ – כָּעֵת בִּנְיָמִין נְתַנְיָהוּ –  

מַה מֻּשָּׂא לְשִׂטְנָה, לְשִׁסּוּי וּלְשִׂנְאָה הוּא, 

בְּמִשְׁבֶּצֶת שִׂנְאַת בְּנֵי דּוֹרוֹ בְּתוֹרוֹ! 

 

***

מָה הָיָה לַשִּׂנְאָה? מִי הָיָה מַאֲמִין? 

כִּי כְּכָל שֶאֶתְמַהּ וְתִּגְאֶה הַפְּלִיאָה בִּי – 

בֶּן גּוּרְיוֹן, זַ'בּוֹטִינְסְקִי, גַּם בֶּגִין, גַּם רַבִּין –    

קְלַסְתְּרַם יְפָאֵר פַּנְתִיאוֹן לְאוּמִּי?! 

 

אַךְ עֻבְדָּה, שֶׁלְּפֶתַע עָקוֹב הַשִּׂנְאָה  

הָיָה לְמִישׁוֹר הַסְּגִידָה יֵשׁ מֵאַיִן!.. 

...עוֹד תִּרְאוּ, כִּי יַחֲלֹף עוֹד עָשׂוֹר (אוּלַי שְׁנָיִם), 

אֶסְתַּכֵּן כְּשׁוֹטֶה בִּנְבוּאָה אַמִינָה: 

 

נְתַנְיָהוּ, הַשֵּׁם, יִתְוַסֵּף בְּגָאוֹן

אֶל שׁוּרַת מַנְהִיגֵי הָאֻמָּה, לֹא בְּחֶסֶד, 

עֵת מִנִּי טוֹקְבֶּקִיסְטִים וְעַד חַבְרֵי כְּנֶסֶת

גַּם אֶת שְׁמוֹ יַחַרְתוּ בְּרֹאשׁ הַפַּנְתִיאוֹן.  

 

כְּשֶיִּתַּם הַלִּגְלוּג: "הַנָּבִיא הַבַּדָּאִי", 

הַנְּבוּאָה תִּתְמָמֵשׁ – יִחַפְּשׂוּנִי: "אַיֶּךָּ?" –   

כְּבָר לוֹמַר: "הֵן אָמַרְתִּי לָכֶם!" – לֹא אֶהֱיֶה כָּאן. 

 

...מִי יִהְיֶה שְׂנוּא-נַפְשָׁם שֶל נִינַי וּנְכָדַי?..