ההלל והשבח למקשביים

עיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו

"...לֹא, אֵינֶנִּי צָרִיךְ מִקְשָׁבַיִם בַּבַּיִת."

וְאָז יוֹסְקֶה אוֹמֵר: "שְׁמַע, עִם כָּל הַכָּבוֹד –

כְּשֶׁתֵּצֵא אֶל הָרְחוֹב רַק תַּכְנִיס מִקְשָׁבַיִם?

מַה קָרָה?" הוּא שׁוֹאֵל, "'תָּה חוֹסֵךְ סוֹלְלוֹת?"

טוֹב, קַשּׂוּב אֲנִי גַּם לַדֵּעָה הָאַחֶרֶת,

כָּל עֵצָה רְאוּיָה, וְעַל כָּךְ אֵין חוֹלֵק;

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי עִקְּשׁוּת כְּשֶׁל פֶּרֶד –

אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרָיו, אוּלַי יוֹסְקֶה צוֹדֵק!

כְּדַרְכִּי, בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית שֶׁל הַלַּיִל,

טֶרֶם שַׁחַר הִשְׁכַּמְתִּי לָקוּם מִמִּשְׁכָּב,

אַךְ רָחַצְתִּי פָּנַי וְצִחְצַחְתִּי שִׁנַּיִם –

עַל הַבֹּקֶר דָּחַפְתִּי לָאֹזֶן מִקְשָׁב.

...מְכַשְּׁפִים מַכְשִׁירִים אֶלֶקְטְרוֹנִיִּים אֵלֶּה,

וְכֹחָם הַטָּמִיר מְעוֹרֵר תִּמָּהוֹן!

רַק דָּחַפְתִּי מִקְשָׁב, וּרְאוּ אֵיזֶה פֶּלֶא,

לְפֶתַע הֵחֵל מְתַקְתֵּק הַשָּׁעוֹן!

מְעוֹדָד עַד מְאֹד, אֶל אָזְנִי הָאַחֶרֶת

מִקְשַׁב-פֶּלֶא שֵׁנִי אַךְ הִשְׁלַמְתִּי לִדְחֹף,

וּלְפֶתַע נֵעוֹרוּ הָרְחוֹב וְהַקֶּרֶת,

וְאָזְנַי קַשּׁוּבוֹת לַקּוֹלוֹת מִן הָרְחוֹב.

מָה צוֹפֵר הָרְחוֹב, מְיַלֵּל וּמֵרִיעַ!..

מִתְיַשֵּׁב מוּל מַחְשֵׁב כְּזָקֵן וְרָגִיל,

אַךְ בָּרוּר לִי שֶׁלְּהִתְרַכֵּז לֹא אַצְלִיחַ,

וְאֵשֵׁב מוּל הַצָּג מְרוֹקָן וֶאֱוִיל.

אָז שָׁלַפְתִּי בְּכַעַס אֶת הַמִּקְשָׁבַיִם

מִקְשָׁב זֶה וְגַם זֶה, וְרָוַח לְנַפְשִׁי,

כִּי לְפֶתַע הֻשְׁלַךְ שֶׁקֶט הַס, אַ-מְחַיֶה,

וּבְנִיחוּתָא רָשַׁמְתִּי לָכֶם אֶת הַשִּׁיר.