אוי לעיניים שכך רואות

עיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו

​

כֵּן, הִצְלַחְתִּי בְּסוֹף לְהַדְבִּיר בְּבֵיתִי אֶת הַגּ'וּקִים

(עִם שׁוֹחֲרֵי הַסְּבִיבָה, הַסּוֹגְדִים לְכָל חַי – הַסְּלִיחָה!).

בְּלֹא כָּחָל וְשָׂרָק יֵשׁ לוֹמַר: לֹא הָיִיתִי עָסוּק עִם

הָעֻבְדָּה הִזְנִיחָה, אִלְמָלֵא הַתַּקְרִית הַמְּבִיכָה,

כַּאֲשֶׁר לְעֵת עֶרֶב, לְיַד הַמְּקָרֵר נִגְלְתָה לִי –

אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי – דְּמוּת גּ'וּק וּבְגֹדֶל טִבְעִי!

בָּאִינְסְטִינְקְט שֶׁאֵינוֹ בָּר-כִּבּוּשׁ בְּמִפְגָּשׁ הַפְרוֹנְטַלִי

חִישׁ דָּרַכְתִּי עָלָיו:  "לֶקַח מַר לְפוֹלְשִׁים נִתְעֲבִים!"

 

אֲבָל מָה? הַמַּקָּק הַזָּרִיז מִתְחַמֵּק וּבוֹרֵחַ,

אֲנִי חִישׁ מִתְעַשֵּׁת וּבְרַגְלִי הַשְּׁנִיָּה מֵשִׂיגוֹ...

לוּ הָיְתָה לִי הַשְּׁהוּת בְּמוֹעֵד הַנָּכוֹן וּלְמַפְרֵעַ

לְבָרֵר אֶל נָכוֹן, אִם אָמְנָם יֵשׁ דְּבָרִים שָׂם בְּגוֹ;

וּמֵטִיב לְהַבְחִין בְּזִירָה בָּהּ אֵרַע זֶה הַפֶּשַׁע –

אָז הָיִיתִי שׁוֹלֵט בְּעַצְמִי וְנִמְנַע, כְּמוּבָן מֵאֵלָיו,

מִלִּרְמֹס בִּשְׁגָגָה לֹא נִסְלַחַת קָרְבָּן חָסַר יֶשַׁע;

כי הָרַךְ הַמִּסְכֵּן לא היה אלא – וי לי! –  עֵ נָ ב ...

 

יַקִּירִי הַקּוֹרֵא! נָא חָסוֹךְ קִתוֹנוֹת שֶׁל בִּקֹּרֶת,

כִּי גָּזַלְתִּי דַּקָּה מִזְּמַנְּךָ – כֵּן, אֲנִי מִצְטַעֵר עַד מְאֹד...

זֶה נָכוֹן שֶׁהַשִּׁיר לֹא רָאוּי לְעִיּוּן, אַף כְּקֹרֶט,

רַק לְבוּז: כִּי אֲבוֹי לַעֵינַיִם שֶׁכָּךְ הֵן רוֹאוֹת!